קשר סיבתי במשפט העברי...

קשר סיבתי

המשנה מונה בעזרת סיפור על עיר שכל כולה עובדת עבודה זרה ושורפים את רכושה והורגים את יושביה את         4 הפעולות הגוררות אחריהן קש״ס במשפט העברי, ומדגישות את סוג העבירה:

1.      חומרת העבירה.

2.      סקירה.

3.      שריפה.

4.      הרג וחנק.

10-1.           משנה סנהדרין ט, א / סנהדרין עו ע"ב – עח ע"א

משנה ואלו הנהרגין [=עונש מוות בחרב על ידי בית דין]: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת.

רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב; דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור.

שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור. השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.

# אדם יכול לדחוף אדם אחר למיים או לאש ולהתחייב או לא להתחייב לרצח, כאשר בוחנים האם היה בפעולה כוח להרוג-

-     אם לא נותן לו לצאת> רצח.

-     אם יכול לצאת לבדו> פטור.

# אדם שמביא נחש על האדם השני/ שיסה עליו כלב> ר׳ יהודה מחייב, והחכמים פוטרים, מהסיבה שמדובר באינטואיציה של בע״ח, כך הארס של הנחש או הנשיכה של הכלב פוטרת את האדם הראשון.

מצמצם= להגביל את חופש התנועה, למשל- כאשר אדם הגביל מרחב פעולה של אחר ובכך מנע מאדם אחר לצאת מהמיים ולכן טבע> התוצאה מיוחסת לאדם הראשון ולכן הוא חייב. המשנה מייחסת זאת לפעולת רציחה אך לא אינטואטיבית.

"וכבש עליו לתוך המים". רישא רבותא קא משמע לן וסיפא רבותא קא משמע לן [=הרישא של המשנה מלמדת אותנו דבר מחודש ('רבותא' = דבר גדול), והסיפא מלמדת אותנו דבר מחודש]. רישא רבותא קא משמע לן אף על גב דלאו איהו דחפו כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב [=הרישא מלמדת אותנו חידוש: שגם בנסיבות בהם הרוצח אינו זה שדחף את הנרצח (למים או לאש), די בכך שהנרצח אינו יכול לעלות משם בגללו, ומת כדי לחייב]. סיפא רבותא קא משמע לן אף על גב דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור [הסיפא מלמדת אותנו חידוש, שלמרות שהוא זה שדחף אותו למים, הוא פטור מכיון שהקרבן יכול היה לעלות משם].

שתי ההלכות של אדם שדחף אחר למיים>

-     כאשר האדם שדחף לא נותן לצאת> רצח ולכן חייב, התלמוד דורש פעילות ישירה שמוסבת על הקורבן כמו- דקירה בחרב, וע״מ להרחיב את פעולת הרצח יש להצדיק ולהסביר כל פעולה בדרך לתוצאת הרצח וכל נסיבה אחרת המנתקת את הקש״ס.

-     כאשר האדם השני היה יכול לצאת> פטור, גם אם האדם הראשון דחף למיים.

"כבש" מנלן [=מנין לנו דין זה של "כבש" (לתוך המים והאש)?] אמר שמואל דאמר קרא [=משום שנאמר במקראות] (במדבר ל"ה) "או באיבה" לרבות את המצמצם.

מנין לנו כי מניעת האדם השני מהמים ע״י הראשון היא פעולת רציחה?

התלמוד בחן את התשובה במקראות והוא מוצא הסבר מיוחד- ״באיבה״= הרחבת פעולת הרצח הישירה אל פעולה רחבה יותר. החידוש הוא כי התלמוד משתמש בפסוק המתקשר ליסוד נפשי, ומרחיב עימו את היסוד העובדתי ואת התוצאה.

*   ניתן לראות את האיבה גם כ-מניע, שנאה ומחשבה. היא יכולה להעיד על יסוד נפשי ועל צורות תחכום של הריגה, כך שאדם שונא את חברו ורוצה לגרום לרעתו בעשיית תחבולות ותכנון מזימות כנגדו.

*   המניע יכול לחבר בין תוצאות לא ישירות לבין תוכניות שמתקיימות במוחו של אדם.

הבעיה אינה במישור המוסרי ואינה במישור הפלילי של תיקון חברה, אלא מדובר בתנאי סף לביצוע גז״ד מוות. המשפט המהותי מסביר כי גז״ד מוות הוא לא יותר טוב מרצח ולכן ע״מ להצדיק את הגז״ד, יש להגביל את המשפט המהותי כך שצורת רצח תקבל תוקף רק בצורת האבטיפוס- חרב באדם. לכן ההגדרה תישאר מצומצמת ולגבי המצבים האחרים, בהם הנסיבתיות נגררת מהמעשה האבטיפוס תקבל הגדרה אחרת.

12 (י) אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם.

"(יא) וכן הדוחף חבירו לבור והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אינן נהרגין בבית דין, אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת בית דין ונדרש ממנו דם.

ניתן לראות כי אלוהים מעניש במקרי רצח כלליים ולא נותן לא להם לעבור ללא עונש, ולכן האדם ״נכנס לנעליו של ה׳״ ומופקד על גזר דין מוות על מקרים מסוימים ומוגבלים מאוד. בנוסף, גם החברה האזרחית יכולה לטפל ברוצח בקש״ס מוסרי, למשל- עונש חברתי.

המקרים בהם המניע לא נראה לעין-

# מקרה הבהמה שבשמש:

"ההוא גברא דמצמצמא לחיותא דחבריה בשימשא ומתה [=(מקרה היה ו)איש אחד צמצם את בהמתו של חברו בשמש ומתה] רבינא מחייב, רב אחא בר רב פטר.

רבינא מחייב: קל וחומר, ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם, <סנהדרין עז, ע"א> נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שחייב בהן את המצמצם?

רב אחא בר רב פוטר. אמר רב משרשיא: מאי טעמא דאבוה דאבא דפוטר? [=מה נימוקו של אבי אבא שפוטר?] אמר קרא [=אמר הכתוב (המקרא)]: (במדבר ל"ה) 'מות יומת המכה רצח הוא' ברוצח הוא דחייב לן [=שחייב אותנו ב-] מצמצם, בנזקין לא חייב לן [=לא חייב אותנו ב] מצמצם.

אמר רבא: כפתו ומת ברעב פטור,

מנעתי ממנו אוכל, לפי רבא הוא פטור.

ואמר רבא: כפתו בחמה [=בשמש] ומת בצינה ומת חייב; סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור;

אם נעלת מישהו בלילה ובבוקר יש חמסין- אתה חייב."

11.   חידושי הר"ן, סנהדרין עז, ע"א (בתרגום)

א. אמר רבא: כפתו ומת ברעב פטור;

ב. ואמר רבא: כפתו בחמה [=בשמש] ומת בצינה ומת חייב; סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור;

ג.  ואמר רבא: כפתו לפני ארי פטור, לפני יתושין חייב.

// רב אשי אמר: אפילו לפני יתושין נמי [=גם כן] פטור, הני אזלי והני אתו [=אלה באים ואלה הולכים].

פירוש:

‏א.     כאשר מונעים מאדם מזון> פטור.

‏ב. כאשר כפתו אדם בשמש והוא מת> רצח ולכן חייב, אךאם כפתו בקור> פטור.

‏ג.  כאשר כפתו אדם ואריה בא> פטור כי מדובר בבע״ח הפועל לפי אינסטינקטים חייתיים אך עם זאת יש לו תבונה ולכן קיים ניתוק קש״ס, אך כאשר מדובר ביתושים הרי שהפעולה שלהם היא ישירה והיא אף פעם לא מפסיקה ולכן ניתן היה לצפות את התוצאה ולכן מדובר ברצח ולכן חייב. כל יתוש הוא בפני עצמו ולכן לא ניתן להסתכל על קבוצת יתושים כ״קולקטיב״.

- איתמר [=למדנו] 'כפה עליו גיגית [=והקרבן נחנק למוות], ופרע עליו מעזיבה' [=הסיר את הטיח האוטם את הגג, והקרבן קפא למוות] רבא ורבי זירא [=נחלקו בדבר] חד אמר חייב וחד אמר פטור [=אחד אמר שהעושה כן חייב, והשני פטר אותו].

תסתיים דרבא הוא דאמר פטור [=(אולי) נסיק שרבא הוא זה שפטר במקרה זה] דאמר [=שהרי אמר] רבא 'כפתו ומת ברעב פטור'?

# מקרה קילוף הטיח מהקיר:

ככלל, אדם הנושם או אוכל את הטיח יכול למות מהרעלה. הרבא לא אחיד בדעותיו ולכן במצב שאדם שם על אחר גיגית והוא נחנק>

אדרבה תסתיים [= אדרבה (ההיפך!), תסיק ש-] דרבי זירא הוא דאמר פטור [=שרבי זירא הוא זה שפטר] דאמר רבי זירא האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא ואדליק ליה שרגא ומת חייב [=שהרי רבי זירא הוא שאמר: מי שהכניס את חבירו לבית של שיש (בית אטום), והדליק את הנר (ובכך גרם למותו של הקרבן) חייב]. טעמא דאדליק ליה שרגא הא לא אדליק ליה שרגא לא [=וניתן להסיק, שרק משום שהדליק את הנר מחייב רבי זירא, אבל בלא זה היה רבי זירא פוטר!]. אמרי [=השיבו] התם [=שם] בלא שרגא לא מתחיל הבלא <סנהדרין עז, ע"ב> בשעתיה [=ללא הנר לא מתחיל ההבל (הגורם בסופו של דבר לחנק) באותה שעה] הכא [=כאן] בלא שרגא נמי מתחיל הבלא בשעתיה [=גם ללא הנר מתחיל ההבל באותה שעה].

ניתן להסיק כי ההבחנה התלמודית היא כי האדם חייב כאשר הוא מרוקן את הבית מאוויר, ולכן יש הבדל בין:

-     חניקה בעקבות כניסה ונעילה בבית אטום לחלוטין.

-     חניקה בעקבות פעולת הנחת גיגית על ראשו.

גם רבא וגם ר׳ זירא מסיקים כי כאשר אדם הכניס אדם אחר לבית אטום, משהו עדין לא קרה, לא ניתן לצפות את התוצאה ולכן נדרשת פעולה נוספת בגינה לא היה אויר וכתוצאה מכך נגרם החנק, למשל- מת מרעב.

רבי זירא טען שכאשר האדם שהכניס את חברו ל״בית שיש״= בית אטום, ולא עשה כל פעולה נוספת> פטור, כי לא ניתן לצפות את התוצאה.

•     כאשר הוא גם הדליק נר אשר להבתו תכלה את החמצן> חייב.

•     גם ע״פ הגמרא> חייב, שכן יש הבדל בין בית אטום לבין בית אטום שהדליקו בו נר.

ההבחנה בין סדר התחלת פעולות הוא המפתח.

גם ר׳ זירא וגם הגמרא מסתמכים על ההבחנה שמשהו עדיין לא קרה כאשר רק הכניסו לבית אטום. הידיעה כי ״סוף חמה לבוא״> לבסוף עלול למות, קיימת אך רק בנסיבות של התחלת פעולה נוספת, למשל- רעב, שכן למות ברעב הינו תהליך ארוך, אך רק בשלב מאוחר יותר ניתן להצביע על כשל מערכות.

סיכום הרמב״ם להלכה:

12.             רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג

(ט) הדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב,

וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה.

והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו.

(י) אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית, או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך בו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם.

סיכום:

התלמוד מדגיש שלא אכפת לנו מי עשה את הפעולה הראשונית אלא מה הייתה הפעולה השניה שגרמה לרצח עצמו. האבטיפוס הוא הרג בידיים, התורה הרחיבה את המודל להרג בפעולה ״מצמצת״, אך כאשר אדם עשה את כל הפעולות הללו, הרי שהוא רוצח כי הקש״ס לא ניתק.

גם כאשר היה ניתוק בקש״ס המוסרי, היה העונש לא יהיה גז״ד מוות אלא יהיה עונש חברתי.

המקרים היחידים בהם ניתן יהיה להטיל גז״ד מוות על הרוצח והאדם יקבל את ״יד האלוהים״ הם במקרי אבטיפוס (קין והבל).     

חריגים:

-     ה׳ יעניש ויטפל ברוצח.

-     כאשר החברה האזרחית (המלך או השלטון) רואה את הצורך להתקין חוק פלילי לפיו ״ינקו״ את הרחובות מרוצחים ע״י מאסר עולם לצורך הרתעה. החברה כך מוצאת את האשמה בידי הרוצח, כך שלא התקיימה נסיבה נוספת בגינה האדם מת>

13. (ג) ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר (בראשית ט): "שופך דם האדם – באדם דמו ישפך", זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח; "את דמכם לנפשותיכם אדרוש", זה ההורג עצמו, "מיד כל חיה אדרשנו" זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, "מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

(ד) וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

(ה) הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.