צפיות וניתוק הקשר
הסיבתי
28. משנה בבא קמא ב, ו
אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים - משלם נזק שלם.
אדם מועד לעולם בשפה החברתית הוא- חשש כמו ״מועד
לפורענות״,
התרו באדם פן יעשה דבר מה.
במשפט המקראי:
- שור
(כל
חיה שהיא) הנוגח 3 פעמים> בעל השור ישלם רק
חצי מהנזק
שנגרם, השור הוא תם.
- כאשר
מעידים כנגדו בפעם הרביעית> בעל השור ישלם את
מלוא הנזק.
לעומתו, אדם מועד לעולם ללא כל
התרעות, האחריות עליו רובצת מראש.
האחריות שהמשנה קובעת היא מעין ״אחריות קפידה״- אין משמעות ליסוד
הנפשי.
29. מכות ז ע"ב
לימא כתנאי: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו - תני חדא [=תנא אחד מלמד]: חייב, ותניא אידך [=ותנא אחר מלמד]: פטור; מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר: ירידה היא, ומר סבר: עליה היא! [=רק הריגה בדרך עליה מחייבת גלות] לא, דכולי עלמא עליה היא, ולא קשיא: כאן לניזקין, כאן לגלות. איבעית אימא: הא והא לגלות, ולא קשיא: הא דאתליע, הא דלא אתליע [=לא קשה, כאן שהתליע, כאן שלא התליע]. ואיבעית אימא: הא והא דלא אתליע, ולא קשיא: הא דמיהדק, והא דלא מיהדק [=שניהם בסולם שלא התליע, ולא קשה, כאן במהודק וכאן בשאינו מהודק].
[הדיון התלמודי עוסק בגדרי עונש הגלות. מתוך עימות המקורות עולות שתי הבחנות-משנה: בין מקום בו הסולם מתולע לבין מקום שאינו מתולע; ובין מקום בו השלבים מהודקים לבין מקום בו אינם מהודקים. לפי הטקסט שבפנינו הבחנות אלה רלבנטיות בתוך דיני עונש הגלות. בהלכה הבאה נראה שהרמב"ם הבין אותם בתור הבחנות בדיני נזיקין, אולי מתוך טקסט שניתן לשער שהיה בפניו]
המקור עוסק בדיני
נפשות,
כאשר
אדם עולה על סולם רקוב מתולעים ״התליע״, הרי שידע כי הוא יכול למעוד
וליפול.
עונש גלות- ניתן לאדם שהורג בשוגג.
30. רמב"ם, חובל ומזיק ו
(א) המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנ' ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד.
(ד) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה, וכל אלו הדברים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק כמו שביארנו.
השגת הראב"ד: ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא. א"א תמה אני מאי שנא [=במה שונה] אונס זה מרוח שאינה מצויה ומן הישן ובגמרא משמע דלא איתלע אונס דאי איתלע לאו אונס.
# אדם שגרם נזק ממוני
לחברו>
חייב לשלם על הנזק, לא משנה הכוונה, יסוד נפשי אינו
משנה בנזיקין.
# אדם העולה על סולם ומצא
ששלבי הסולם רפויים>
חייב לשלם על הנזק כי ידעת שיש סיכוי שתיפול.
# אדם העולה על סולם ומצא
ששלבי הסולם חזקים>
פטור, הרמב״ם מפרש את הלכת הצפיות כאשר קיים קש״ס
וקיים קשר בין האירועים,
ולכן כאן הנפילה לא נגרמה מהאדם אלא ״בידי שמיים היא״.
• ע״פ הרמב״ם, האחריות לא תחול בכל המצבים. אם דבר אינו
צפוי, הרי שלא עשיתי אותו, הוא קרה ״בידי שמיים״ ולכן יש ניתוק של הקש״ס ואין אחריות בנזיקין במקרים אלו, זה קרה בהפתעה.
• (ליבה וליבתו הרוח- מקור 16) ככלל, רמב״ם לא בוחן את היסוד
הנפשי, אלא רק כאשר הקש״ס לא נותק וכאשר לא היה אפשר לייחס את
התוצאות וכאשר התוצאה לא
הייתה צפויה.
סיכום אחריות בנזיקין אצל הרמב״ם, תנאים מצטברים:
1.
יש קש״ס רציף בין המעשה לתוצאה.
2.
ניתן לייחס את
התוצאה
לאדם
שעשה את המעשה.
3.
התוצאה הייתה צפויה כאשר האדם עשה את המעשה.
• רק אחרי שכל הפרמטרים התקיימו> נקבע כי קיים יסוד
נפשי.
לדעת המרצה- יש דרגות ביסוד הנפשי, היום אנו מתייחסים למובן של קש״ס כמובן
הרבה פחות מכאניסטי.
ניתוק
הקשר הסיבתי: ״כלו לו חיציו״
31. בבא קמא כו ע"ב – כז ע"א
ואמר רבה:* זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל - פטור, מאי טעמא [=מה הטעם, הנימוק]? מנא תבירא תבר [=כלי שבור שבר (המזיק)].
כאשר זרקתי כלי
חרסינה מבניין גבוה, והאדם שהיה למטה הוא ששבר את
הכלי> האדם שלמטה פטור כי הכלי
כבר היה שבור.
• הכלי
היה צריך להישבר כבר מהרגע שנזרק מהבניין ולכן יש
לראותו כ״שבור״ מהרגע שנזרק. הערך הכספי שלו הוא
״שבור״, גם אם הכלי לא באמת נשבר.
(הקטע המקורי מופיע בהמשך)
ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף – פלוגתא [=מחלוקת שבין] דרבי יהודה בן בתירא ורבנן, דתניא [=מחלוקת של (בין) רבי יהודה וחכמים, שכן למדנו]: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – כולן פטורין, ר' יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב מיתתו.
# כשזורקים אדם מהבניין חייו כבר שווים המון כי הוא יכול
למות, ולכן- מהרגע שאדם זרק אדם אחר מבניין> לא משנה התוצאה, הוא נחשב לרוצח.
• התלמוד
בעצם מתלבט בשאלת הסופיות והערך של הדבר שנזרק.
# כאשר אדם נוסף התערב בפעולת הזריקה למטה,
ורצח אותו בלי קשר לנפילה>
*
כאשר
האדם שנזרק מת מהפעולה הראשונה>
לא משנה מכיוון שכביכול רצח ״אדם מת״ שכן הפעולה הראשונה
גלמה בתוכה פעולת רצח. הזורק הראשון= חייב. הזורק השני= פטור
(בערך).
*
כאשר
האדם שנפל לא מת מהנפילה הראשונה, והוא
מת רק לאחר שהאדם שהתערב פגע בו> קיים קש״ס מנתק ולכן הזורק הראשון= פטור
(בערך). הזורק השני= חייב.
אמר רבה:* זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן או קדם וסלקן - פטור, מאי טעמא [=מה הטעם, הנימוק]? בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה [=בשעה שזרק (את הכלי) פסקו חיציו (מעשיו ("כוחו") נחשבים מנותקים מן התוצאה)].
כאשר זרקתי את
הכלי מהגג, אבל יש חיץ בין הכלי לבין הרצפה, ואדם אחר סילק את חיץ> האדם הראשון פטור.
כך המעשים מפורקים
אחד מהשני ומנותקים, שכן המעשה הראשון לא היה בר חיוב, הפעולה הראשונה לא כללה נזק
מכיוון שהיה חיץ ולכן כאשר זרק את הכלי, ידע שלא יגרם נזק.
ככלל,
# גרמא בנזיקין= פטור,
אך בפעולה עקיפה:
- בסיפור
הגחלת = גרימה עקיפה.
- בסיפור
הנמיה = גרימה
עקיפה.
- נעורת
הפשתן = גרימה עקיפה.
- בסיפור
זריקת
הכלי מהגג כאשר היה חיץ בינו לבין הרצפה> האדם השני לא זרק את הכלי
עצמו אלא הסיר את המגן, את החיץ.
ניתן לומר כי
התוצאה לא מתקבלת,
ולכן רבה טען שיש לפרק את רצף הפעולות
לגורמים:
• על
פעולת
הזריקה הראשונה-
פטור, מכיוון שתוצאת
הנזק לא גלומה בה.
• על
פעולת
סילוק החיץ-
פטור, שכן סילוק הגנה כלשעצמו
אינו יוצר נזק.
רצף הפעולות יצר
נזק אך הגורמים בפני עצמם= פטורים.
מנגד, דעת הרמב״ם:
45. רמב"ם, חובל ומזיק ז
(ז) כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
דעה הפוכה לחלוטין, לפיה גרימת
נזק בפעולה ישירה= חייב, ולכן:
- זורק הכלי>
פטור שכן תוצאת
הנזק לא גלומה בתוצאה.
- מסלק החיץ>
פעולה
ישירה ולכן= חייב.
הרמב"ם לקח את הרעיון שגורם להזיק חייבים
עליו. זה מנוגד לתלמוד.
בא שור וקבלו בקרניו - פלוגתא [=מחלוקת] דר' ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא ורבנן, דתניא [=שלמדנו]: (שמות כ"א) ונתן פדיון נפשו - דמי ניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: דמי מזיק. [...] ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור בד' דברים, ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בד' דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך - חייב אף על הבשת.
* [בכתה"י Florence II-I-8 ,
Vatican 116:
רבא]
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
מאמרים מאת עו"ד יפית לוי
מאמרים מאת עו"ד יסידור שוורצמן
מאמרים מאת עו"ד איתי ריזניק
מאמרים מאת עו"ד ארז פרס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה