יום שלישי, 12 ביולי 2016

עו"ד נועם קוריס - בג"צ 1514/01 יעקב גור אריה ואח' נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו-

          בג"צ 1514/01 יעקב גור אריה ואח' נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו- 


      המשיבה 1 (להלן – המשיבה) הזמינה מהמשיבים 4-2 סרט שעסק בתושבי היישוב מצפה כרמים. הסרט יועד לשידור במסגרת תכנית המשודרת בשבת. התכנית משודרת במסגרת רצועת השידור היחידה באורך מתאים, המוחזקת בידי המשיבה, מכוח סמכותה על-פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן1990-. העותרים תושבי מצפה כרמים, שהם שומרי תורה ומצוות, מתנגדים לשידור התכנית בשבת וטוענים כי השידור יגרום להם לקחת חלק בחילול שבת, ובכך יפגע בחופש הדת שלהם. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:
א.(1)מעיון בחומר שהובא לפני בג"ץ עולה כי לא היה כל הסכם בין העותרים (או מי מהם) לבין המשיבים שלפיו הסרט לא ישודר בשבת. אלא העותרים היו אמורים לדעת כי הסרט ישודר בשבת, והמשיבים הניחו, והיו רשאים להניח, כי העותרים מסכימים לכך. הייתה זו חובתם של העותרים לברר עניין זה בטרם ישתתפו בסרט (274א – ב).
(2)על רקע זה קמה ועומדת השאלה אם עומדת לעותרים הזכות – שאינה מעוגנת בהסכם – כי הסרט לא ישודר בשבת, שכן הוא פוגע, לטענתם, ברגשותיהם הדתיים ובחופש הדת שלהם (274ב).
ב.(1)חופש הדת הוא זכות יסוד במשפט הישראלי ומהווה עקרון יסוד של השיטה המשפטית (277ב – ג).
(2)חופש הדת משתרע על חירותו של הפרט להאמין, וחירותו לפעול על-פי אמונתו תוך מימוש כלליה ומנהגיה ("חופש הפולחן"). על-כן כולל חופש הדת את זכותו של אדם שלא יכפו עליו לפעול בניגוד לדתו. חופש הדת קשור לפרט ולמימוש זהותו. הוא חלק מה"אני" שלו. כשם שה"אני" מהווה תופעה מורכבת שאין לקבוע בבירור את גבולותיה, כן אין לקבוע את גבולותיו של חופש הדת (277ד – ו).
ג.(1)שידור הסרט בשבת אינו פוגע בחירותם של העותרים להאמין ובחירותם לפעול על-פי אמונתם. הוא אינו מונע מהם מלממש את כלליה ומנהגיה של אמונתם. כל שהעותרים טוענים הוא כי פעולתם של אחרים (המשיבים) בניגוד למצוות הדת מהווה פגיעה בחופש הדת של העותרים (277ז).
(2)לעניין זה יש להבחין בין פגיעה ישירה באורח החיים של הפרט (המהווה פגיעה בחופש הדת שלו) לבין פגיעה ברגשות של הפרט עקב מעשיו של אחר, שאינה פגיעה בחופש הדת. אכן, מקום שבו אדם נפגע ממעשיו של אחר שהם בניגוד לדת, הטענה אינה של פגיעה בחופש הדת אלא ברגשותיו ובתודעתו (278ב – ג).
(3)אשר-על-כן אין שידור הסרט פוגע בחופש הדת של העותרים אלא רק ברגשות הדת שלהם. ולעניין זה אין נפקא מנה כי במקרה הנדון טוענים העותרים כי הפגיעה בהם אינה רק בשל מעשיהם של אחרים, אלא גם בשל השימוש בשבת בראיונות שנעשו עם העותרים ביום חול. גישה אחרת בעניין זה תוביל להרחבה בלתי מבוקרת של חופש הדת וסופה זילות של חופש הדת וריקונו מתוכן (278ד – ה).
ד.(1)נוסחת האיזון להכרעה בין רגשות הדת של העותרים לבין חופש הביטוי של המשיבים קובעת כי על-מנת לדחוק את רגלי חופש הביטוי נדרש שהפגיעה ברגשות הדת תהיה קרובה לוודאי (מבחינת הסתברות התרחשותה) וממשית וקשה – מעבר לסף הסבולת של החברה הישראלית – מבחינת עוצמתה (275ג – ד).
(2)במקרה הנדון אכן הפגיעה ברגשות הדת של העותרים עקב שידור הסרט היא ודאית. אך מבחינת עוצמתה, אין היא מגיעה לדרגה אשר – על-פי סף הסבולת המקובל בחברה הישראלית – מצדיקה הגבלתו של חופש הביטוי (275ה – ז).
(3)אימוץ גישה אחרת לעניין זה פירושה העמדה בסכנה של שידורי הטלוויזיה והרדיו בכללם, רק משום שקיום השידורים עשוי לפגוע ברגשות דת של מי שמתנגדים לחילול שבת על-ידי אחרים (276א – ג).
(4)עוצמת הפגיעה ברגשות העותרים אינה מצדיקה הגבלת חופש הביטוי במקרה הנדון משום שהם יכלו להתנות מראש את הסכמתם לצילום התכנית באי-שידורה בשבת (אך לא עשו כן), וגם משום שעוצמת הפגיעה מוחלשת עקב הסכמת המשיבים לשדר כתובית שלפיה הסרט צולם ביום חול (276א, ג – ד).
ה.(דעת מיעוט –  השופטת ד' דורנר):
(1)היסוד המפריד את חופש הדת מפגיעה ברגשות דתיים הוא כי הפעולה הפוגעת תהיה אסורה על המאמינים או מחויבת עליהם לפי מצוות דתם. תוכן ציוויי הדת נקבע על-ידי מורי ההלכה הדתיים (280ה – ו).
(2)במקרה הנדון נפסק על-ידי רב המקום של העותרים כי בהופעתם בסרט המשודר ביום שבת הם יפרו בעצמם את מצוות הדת, גם אם השידור יתבצע על-ידי אחרים. לכן, לאור העקרונות המקובלים ביהדות, והמעניקים מעמד קובע לקביעת רב המקום, שידור התכנית יגרום לעותרים לחלל שבת ובכך לעבור על מצוות דתם (281ד – ז, 282ה).
(3)יסודה של ההבחנה בין איזון אנכי לבין איזון אופקי של ערכים אינו בתוצאת האיזון במובן של ויתור הדדי כנגד העדפת ערך אחד על פני האחר, אלא במטרתו, שממנה נגזרות אמות-המידה לאיזון. האיזון האנכי – המיושם בהתנגשות שבין זכות אדם לבין אינטרס ציבורי – נועד למזער, ככל הניתן, את הפגיעה בזכות גם כאשר האינטרס הציבורי גובר עליה. ואילו האיזון האופקי – המיושם בהתנגשות בין זכויות אדם בינן לבין עצמן נועד להפחית, ככל הניתן, את הפגיעה בשתי הזכויות גם יחד (284א – ב).
(4)תכליתה של פיסקת ההגבלה, שעם יסודותיה נמנה עקרון המידתיות, היא להגן על זכויות האדם על-ידי מזעור הפגיעה בהן בהתנגשן באינטרס ציבורי. אל תוך עקרון המידתיות משתלבות היום גם נוסחות איזון, כגון מבחן "הוודאות הקרובה" ומבחן "האפשרות הסבירה", שגובשו בפסיקה עוד בטרם נקלט עקרון המידתיות במשפטנו, וזאת לצורך קביעת חוקיותן של החלטות של רשויות המנהל הפוגעות בזכויות אדם. נוסחות אלה מתחשבות במשקלם הסגולי של הזכות ושל האינטרס הציבורי שלמענו מתבקשת פגיעה בזכות (284ד – ה).

(5)אמות-המידה שבפסקת ההגבלה, ובמיוחד עקרון המידתיות, אינן הולמות איזון בין שתי זכויות אדם. מטרתו של האיזון האופקי היא להפחית את הפגיעה בשתי הזכויות, וזאת, כאמור, על-ידי ויתור הדדי המאפשר הגשמת השתיים כאחת, אם כי לא בהיקף מלא. אך אם אין אפשרות לקיום בצוותא של שתי הזכויות המתחרות, תגבר הזכות שתוצאת הפגיעה בה לפרט היא חמורה יותר (285ג).
(6)במקרה הנדון זכויות האדם המתחרות – חופש הדת של העותרים, מצד אחד, וחופש הביטוי וזכות הקניין (שמשקלה קל יותר) של המשיבים, מצד אחר – הן שוות משקל, אלא שוויתור הדדי ביניהן אינו אפשרי (285ו).
(7)בנסיבות הקיימות לזכות לחופש הדת אין מרחב נסיגה ואף הפגיעה בה היא מהותית, שכן כאמור לעיל, על העותרים נכפה – לגישתם ולגישת רבם – חילול שבת. לעומת זאת נסיבות המקרה מאפשרות למשיבים לוותר על מקצת זכויותיהם על-ידי שידור הסרט ביום חול במקום בשבת. ויתור זה פוגע אך בשולי הזכויות (285ו – ז).

(8)אין יסוד לטענת המשיבים כי שידור הסרט ביום חול אינו אפשרי משום שיש בידי המשיבה סמכויות חוקיות ואמצעים מעשיים שונים המאפשרים לה להסיט – אגב קיום שיח ושיג עם הזכיינים – את מועד שידור התכנית ליום חול. אכן, הדבר כרוך במאמץ מסוים, וייתכן שאף בעלות כספית – אך אלו הם אמצעים שיש לנקוט על-מנת להגן על חופש הדת של העותרים מפני הפגיעה המהותית שתיגרם אם תשודר התכנית בשבת (286ה – ז).
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)